חג' אמין אל-חוסייני ותורת הג'יהאד

כך הסית אל-חוסייני את הערבים בשידורים חיים במהלך מלחמת העולם השנייה:

"ערבים, קומו כאיש אחד והילחמו למען זכויותיכם. הרגו את היהודים בכל מקום שימצאו. כך תרצו את האלוהים, את ההיסטוריה ואת הדת. כך תצילו את כבודכם, אלוהים עמכם."

[Pearlman, M. 1947. Mufti of Jerusalem: The story of Haj Amin el Husseini.London: V Gollancz, p.51]

מדוע הטיף חוסייני ש- "להרוג את היהודים בכל מקום שימצאו" היא פעולה ש"תרצה את האלוהים?" כדי לענות על השאלה הזו יש להתעמק באידיאולוגיה של הג'יהאד. 

ג'יהאד הוא אחד מעמודי התווך של האיסלאם. לדברי הסופרת והחוקרת בת-יאור

"מושג הג'יהאד מעודד את המוסלמים לכבוש את ארצות היהודים והנוצרים, וכן לא-מוסלמים אחרים, שמצטיירים בעיני האיסלאם ככופרים חסרי היסטוריה, דת, וזכויות. כל עושרם ראוי לקיחה, גופם לעבדות או למוות, והכל בשם האיסלאם"

 [Americans should educate themselves about jihad's "culture of hate," says WSRC speaker; Brandeis News; February 28, 2002; by Donna Desroschers.]

דיעה זו איננה נחלתם של מבקרי האיסלאם. איבן חאלדון, בשנת 1406, אחד מחשובי הוגי הדעות המוסלמיים, סופר, היסטוריון וסיציולוג, כינס חמש מאות שנה של פסיקות הלכה מוסלמית סונית בנושא הגי'האד לאמירה כדלקמן: 

 "הקהילה מוסלמית מיוסדת על בסיס החובה הדתית למלחמת קודש, מכיוון שמשימתם של כלל המוסלמים היא להביא להמרת דת כל האנושות לאיסלאם אם מרצון ואם בכפייה. דתות אחרות לא ניחנו במשימה חובקת עולם, ומלחמת קודש איננה חלק מדתם, אלא להגנה עצמית. האיסלאם מחויב להתגבר ולשלוט על כל האומות"

[ Bostom, A. G. 2005. “Jihad Conquests and the Imposition of Dhimmitude -- A Survey,” in The legacy of jihad: Islamic holy war and the fate of non-Muslims. Amherst, NY: Prometheus Books, pp.24-126. (p.28]

נקודת המפתח נעוצה בקביעה כי המוסלמים יפיצו את דתם, אם בשידול ואם בכפייה.

כוחו של השכנוע נעוץ בהסבר שאם הכופר לא רואה את הצדק והיופי הנשגב שבאיסלאם, אחת דתו למות. זה עוצמה. 

ישנם מקרים לקולא. הנוצרים והיהודים אשר קדמו למוסלמים, ואשר מתמידים בכפירתם, יכולים לשמור על דתם ובידולם וחייהם כל עוד יקבלו עליהם את חוקי ה'עקד-אל-דהימה' בעת שנכבשו על ידי האיסלאם. החיים בצל הדהימה כופים מגבלות קשות על זכויותיהם של הדהימים, ומשפילים אותם לרמה של חצי-עבדות למוסלמים, השפלות והתעללויות יום-יומיות, שחלקן פולחניות וכולן מוכתבות, וכולן נוצרו כדי ל"הסביר" את העדיפות הברורה של המרת הדת לאיסלאם.  זה "שידול". 

החובה העיקרית המוטלת במסגרת ה"דהימה" היא תשלום כופר הנפש, הג'יזיה, מס גולגולת מעורר-חימה המוטל על כל ה"דהימי" כולל נשים זקנים וטף, אלמנות ויתומים, ואפילו נפטרים.

וכך אמר פוסק ההלכה המוסלמי אל סראקי: 

"ובאשר לשאלה, הכיצד נרשה לדהימי להמשיך ולשגות בנורא שבפשעים, דהיינו, הכפירה, רק בשל התשלום? הסיבה איננה הערך הספי של הג'יזיה, כי אם הזמנתם להצטרף אל האמונה הנשגבה. ה"דהימי" בעצם שהותו עם המוסלמים חוזה בהדרה של האמונה המוסלמית וכך מקבל עידוד, ולעתים קרובות, גם מקבל על עצמו את האיסלאם"

[Aghnides, N. P. 1916. "Classification of Persons," in Mohammedan Theories of Finance, pp. 354-59. New York: Cambridge University Press. Reproduced in Bostom (2005:301-04)]

יתכן שיש לתהות על כפיית אורחות ה"דהימה" כהדגמה לדרך הנאורה ביותר על מנת לפתות לא-מוסלמים לראות את היופי שבאמונה המוסלמית. הנה תאורו של גהוונד, נוצרי ארמני אשר חי במאה השמינית תחת "חסותה" של השושלת האבסידית כיצד סחטו השלטונות המוסלמיים את הג'יזיה מן ה"דהימים". 

"ראינו מחזות זוועה של עינויים מכל סוג, ולא שכחו להטיל את המס על המתים. המוני יתומים ואלמנות נאלצו לסבול את אותו גורל מר, כמרים וכוהנים של המקומות הקדושים נאלצו, תחת האיום המזוויע של מלקות  ושוטים להסגיר את שמות המתים ושמות הוריהם. בקיצור כל אוכלוסי אותה ארץ הוכו בהיטלי מס נורא, וגם לאחר ששילמו סכום גדול ב-זוזי-כסף נאלצו לשאת חותמות של עופרת סביב לצווארם. ובאשר למעמדות הנמוכים, הם סבלו עינויים שונים ומשונים. חלקו הולקו על שלא עמדו בתשלום המיסים מרקיעי-השחקים, חלקם נתלו על עמודים, או נמחצו במלחציים, אחרים הופשטו מבגדיהם והושלכו לאגמים עמוקים בקור החורף, חיילים עמדו מסביב לחוף ומנעו מהם לשוב ליבשה, וכפו עליהם מוות עלוב נפש"

[Bostom, A. G. 2005. “Jihad Conquests and the Imposition of Dhimmitude -- A Survey,” in The legacy of jihad: Islamic holy war and the fate of non-Muslims. Amherst, NY: Prometheus Books, pp.24-126. (p.30)]

למרות ש"דהימים" סבלו בדרכים אלו ואחרות, עדיין נכון לומר כי ה"דהימה" היתה מוגנת, להלכה, מפני רצח-עם או עבדות מלאה, וזה היה גורלם של כופרים עקשנים מזנים אחרים. 

ובכן, בארץ ישראל אשר בריטניה הטבילה מחדש תחת השם "פלשתינה" חיו יהודים תחת שלון מוסלמי ואורחות ה"דהימה" במשך מאות שנים. במחצית הראשונה של המאה העשרים חש חג' אמין אל-חוסייני כי זכויותיהם הקדושות של המוסלמים הופרו ועתה הטיף למאמיניו המוסלמים שיש לייסם את העונש המוטל על ה"דהימי" הסורר והוא "להרוג את היהודים באשר נמצאו" באשר הדבר "מרצה את האלוהים, את ההיסטריה והדת". כדי להבין מה הסיוע לעמדתו של חוסייני יש לשאול: מה הגורם שימוטט את מעמד ה"דהימי" וישיב על כנו את הג'יהאד? 

על פי האיסלאם, ארצות שעדיין לא נכבשו נקראו בית-החרב. ומדוע? שוב מסביר לנו ניקולאס אגהנידס שצוטט לעיל : "העולם המוסלמי מצוי במלחמה מתמדת עם דרי בית-החרב עד שהמצב יסתיים בהמרת דתם לאיסלאם." או על ידי חתימה על כתב כניעה בו מקבלים המנוצחים על עצמם את אורחות ה"דהימה". אלא "שהסכם הכניעה יתמוטט אם ישובו ה"דהימי" מארצות בית-החרב מבלי לקבל עליהם את ה"דהימה" שכן אז הוא מורד, או אם בוחר הדהימי להילחם במוסלמים". המרד איננו עניין של מה-בכך, מזהיר אגהנידס מכיוון שכלפי המורד אין רחמים ושתי ברירות לפניו: מוות או התאסלמות. 

על רקע זה קל להבין את אל-חוסייני. בזמנו באו יהודים רבים מאירופה להתגורר בארץ אבותיהם, אשר נשלטה על ידי המוסלמים (אך לאו דווקא על ידי ערבים, אלא תורכים) מזה מאות שנים. יהודים אלו לא היו עבדים שיסכינו לג'יזיה, אלא יהודים שבאו לשחרר את אחיהם מן ה"דהימה" ולבנות מחדש את ארץ-מכורתם תחת שלטון עצמי. במילים אחרות, הם הביאו את אנשי בית-החרב אל ארץ שכבר נפלה בידי המוסלמים, שומו שמיים!! מבחינה איסלמיסטית הבלתי-נסבל קרה, ואם לא די בכך, היהודים הראו יכולת להילחם במוסלמים ולגונן על גופם, כבודם, ורכושם, מהתקפות הטרור האיסלמי. לפי אמונתו של חוסייני היו היהודים ל'מורדים' החייבים לבחור בין המוות לבין האיסלאם. התגובה הדתית-שמרנית שהוא עמד בראשה קראה אם כך להשמדת המורדים היהודים עד תומם. 

בסופו של דבר אפשר לקבוע בוודאות כי גישתו של אמין אל-חוסייני, מייסד התנועה "הלאומית" הפלשתינית, היא שאין לה שום עניין בפיסת אדמה זו או אחרת, אלא בנקמה נגד ה"דהימי" המורד, דרך השמדתו הסופית.

אנשי המערב, וביניהם מרבית היהודים, חווים בלבול לא קטן מכל האמור לעיל מכיוון שהמוסלמים חוזרים ואומרים כי ה"דהימה" משמעותה חסות והגנה, והתעמולה תרגמה את משמעות ה'דהימה' למושגים מערביים של חסות. כך הם נוטים להאמין כי לא-מוסלמים זכו ליחס הוגן בארצות האיסלאם. אלא שהחסות של המוסלמים איננה שונה מדמי-חסות שדורשות כנופיות פשע מאורגן. החוסה מוגן, דרך השפלה עמוקה, מרצח בידי אותם מוסלמים עצמם.

חשוב להפנים שאידיאולוגיה ג'יהאדית משמשת להתקפה גם על מוסלמים. אין לאידיאולוגיה שום ייסורי מצפון על הרג מוסלמים כל עוד המטרה של הרג בכופרים מושגת, ולכן תקיפות התאבדות זוכות להילה של קדושה. אין זה סוד ש-אש"פ/פתאח יחגרו ילדים ואף נשים בחגורות נפץ על מנת לרצוח אזרחים יהודים. אין לתהות על פגיעות פחות קשות במוסלמים כל עוד השמדת הכופרים מושגת. לכן הגדיר נאסראללה את ההרוגים הערבים מן הקטיושות שהוא עצמו ירה, שהידים. לכן, בעוד שפליטים יהודיים מארצות ערב ( שגורשו משם על רקע כשלון הניסיון המשותף של מדינות ערב להשמיד את ישראל) נקלטו בישראל, וזכו לאזרחות, הרי שפליטים ערבים שכונו "פלשתינים" לא זכו ליחס דומה. פליטים אלו איבדו את ביתם מכיוון שלמרות שהוזמנו לשוב על ידי היהודים, הם סרבו לוותר על מאמציהם לפרק את המדינה היהודית. הם לא התקבלו במדינות הערביות, לא נקלטו למרות שהשטח נרחב ואין חסר באדמה.